<h1>רשב"א — ב"מ</h1>
<h2>דף טז:</h2>
[ב"מ ע' ע"ב] למימרא דברשותא דמקבל קיימא ורמינהו המקבל צאן ברזל מן הנכרים וולדות פטורים מן הבכורה. פרש"י ז"ל לא מבעיא אמהות שהרי הן עצמן של נכרי אלא אפילו ולדות שחציין של ישראל אותן המגיעין לחלק של ישראל פטורין מן הבכורה אם יתעברו וילדו, ע"כ לשון הרב ז"ל. ולפי דעתי הוצרך רש"י ז"ל לפרש כן, מפני שהוא פי' צאן ברזל שקבלן במעות כלומר שקנאן בשומא של מעות וכל זמן שלא נתן מעות חולקים בשכר ומכר גמור הוא אלא שחולקין בולדות ובכל השבח עד שיפרענו, וכיון שכן על כרחנו עד שלא חלקו כל הולדות פטורין ולא הוצרכו לפטור אלא אותן שהגיעו לחלקו של ישראל. ותמיה ליה דא"כ מקשה גופיה מי ניחא דאפילו את"ל דברשותיה דנותן קיימי מ"מ ולדות שהגיעו לחלקו של ישראל שלו הם גמורים וברשותו ודאי קיימי, וא"כ אמאי פטורים מן הבכורה, ואי משום דכי לא משכח נכרי בהמה אתי תפיס בולד ואומר בן בהמתי הוא אכתי לא ידעינן לההוא טעמא, ונ"ל דנותן אינו נוטל בשבח גופן כלום אלא ולדן וחלבן וגיזתן של מקבל הוא וכדגרסינן בירושלמי איזהו צאן ברזל היו לפניו מאה צאן אמר לו עשויות הן עליך במאה של זהב ולדן וחלבן וגיזתן שלך ואם מתו אתה חייב באחריותן ואתה מעלה לי שכר סלע על כל חדש וחדש משלך באחרונה אסור ע"כ בירושלמי. ומשמע להו הכי, מדמפליג במתני' בין מקבל מישראל למקבל מנכרי ולא מפליג בישראל גופיה, דאלמא צאן ברזל לא מקרי אלא במקבל עליה לגמרי ועושה אותן דמים אפי' מחיים וכדמשמע נמי בברייתא דלעיל, והילכך כל שמעלה לו ריוח משלו רבית גמורה היא, והיינו דקשיא ליה דאלמא ברשותא דמקבל קיימי לגמרי וא"כ ולדות כולן דמקבל נינהו ואמאי פטורין מן הבכורה. וא"ת א"כ מאי שנא ולדות דקא קשיא ליה אפילו היא גופה תתחייב בבכורה, י"ל דאה"נ דכולה מילתא קא קשיא ליה, וא"נ היא גופה לא קשיא ליה דכל שלא כחשה ולא הוזלה מחזירה לו בעיניה וכיון שכן כדידיה דמיא, ועוד דלא גרע משותף באזנה דקי"ל דפטורה מן הבכורה. ופרקה אביי במקבל עליה אונסא וזולא. וא"ת וכי קביל עליה מאי הוי דכיון שהולדות כלן למקבל, ולדות אמאי פטורים מן הבכורה דהא כלהו דישראל נינהו. יש לומר דהא בהא תליין, כל זמן שאין המקבל מקבלו לגמרי על עצמו, אף הנותן נוטל בשבחו בולדו וגיזתו וחלבו ולא כמכר הוא, וכל שהכל עומד ברשות מקבל, אף הוא נוטל כל שבחו דכמכר הוא אלא שנותן שכר מכיסו, וכן נהגו. וכן נראה לי מן הירוש' [ה"ה] ששם הקשו מההיא דבכורות נמי כמו שהקשו כאן בגמ', ובלשון הזה הקשו ממנה שם. ר' ירמיה בעי תמן אתמר צאן ברזל לראשון והכא אתאמר צאן ברזל לשני. א"ר יוסי תמן ע"י שעקרו מן הראשון ולדן לראשון ברם הכא עקרו לשני וולדות לשני. ונ"ל פירושו תמן אתאמר צאן ברזל לראשון היינו מתני' דבכורות דפטר ולדות מן הבכורה, אלמא ברשות ראשון הן דהיינו נכרי, והכא אתמר, במשנתנו צאן ברזל לשני, כלומר דברשותא דמקבל קיימי, ותירצה ר' יוסי כדתריץ אביי הכא בגמ' ואמ' תמן בבכורות על ידי שעקרו מן הראשון שקבל על עצמו קצת מהפסדו כאונסא וזולא וכיוצא בזה ולדן לראשון, שאף נוטל ולדות ושאר שבחים שהם עושים, ברם הכא שעקרו לשני שקבל הכל באחריותו לפיכך ולדות לשני כנ"ל.
